שבתשַׁבָּת

השבת היא אחד המוסדות הקדומים ביותר של הדת הישראלית. התורה מעגנת אותה בעשרת הדיברות בשתי גרסאות: זכור בספר שמות ושמור בספר דברים.^1,2

בתקופת בית שני הפכה השבת לסימן היכר בולט של הזהות היהודית בעולם ההלניסטי והרומי. ספרות חז״ל פירטה את דיניה; המשנה מקדישה לה מסכת שלמה, שבת, ומונה בה 39 קטגוריות עיקריות של מלאכה אסורה (אבות מלאכה).³

תפילת קבלת שבת של ליל שישי (תהלים צה–צט ו־כט והפיוט לכה דודי של שלמה אלקבץ) נוצרה בחוג המקובלים בצפת במאה ה־16 והתפשטה לרוב הנוסחים.

ספר שמות מבסס את השבת על הבריאה: “כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ… וינח ביום השביעי”. ספר דברים קושר אותה לחירות: עבד אינו יכול להרשות לעצמו מנוחה, אדם חופשי יכול – וחייב להעניק אותה גם לעבדיו ולבהמותיו.^4,5,6

ספר שמות מכנה את השבת “אות” ו“ברית עולם” בין אלוהים לישראל. ישעיהו קורא לקרוא לשבת “עונג”, ומכאן המנהג ליהנות בשבת מהמאכלים, מהבגדים ומהשלווה הטובים ביותר.^7,8

בהגות היהודית מתוארת השבת לעיתים קרובות כ“אי בזמן”: ליום אחד האדם מפסיק לעצב את העולם ומכיר בכך שאינו בעליו. הוגים מודרניים (למשל א״י השל) מדברים על “קתדרלה בזמן”.

לפני השבת מנקים את הבית, מבשלים מראש ולובשים בגדים חגיגיים. לפני השקיעה מדליקים לפחות שני נרות – לפי פירוש אחד הם כנגד זכור ושמור.

ליל שישי: תפילה בבית הכנסת; בבית השיר שלום עליכם, במשפחות רבות ברכת הילדים ואמירת אשת חיל (משלי לא) לכבוד האישה, ואחר כך קידוש, נטילת ידיים, ברכה על שתי חלות וסעודה חגיגית בשירת זמירות.⁹

התלמוד מספר ששני מלאכים מלווים את האדם לביתו מתפילת ליל שבת; השיר שלום עליכם שואב מדימוי זה.¹⁰

שבת בבוקר: תפילת שחרית עם קריאת פרשת השבוע (פרשה) וההפטרה, סעודת הצהריים (במשפחות אשכנזיות לעיתים קרובות צ׳ולנט, בספרדיות דפינה או חמין), מנוחה, לימוד, הסעודה השלישית (סעודה שלישית) ולבסוף הבדלה.

לפי השולחן ערוך הדלקת נרות שבת היא חובת הבית; על פי המסורת האישה מדליקה, ואם אינה נמצאת – הגבר. בדרך כלל מדליקים 18 דקות לפני השקיעה, ובירושלים, לפי המנהג המקומי, 40 דקות.¹¹

בשמירה האורתודוקסית נשמרות 39 קטגוריות המלאכה האסורה (מלאכות) יחד עם הרחבותיהן מדרבנן: לא מבעירים ולא מכבים אש, לא מבשלים, לא כותבים ולא עוסקים במסחר, לא מוציאים דבר לרשות הרבים בלי עירוב; לא מפעילים מכשירי חשמל.^3,12

כשיש סכנת חיים, הגבלות השבת נדחות (פיקוח נפש) – הצלת חיים קודמת.

משנות ה־50 של המאה ה־20 התירה התנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) בארצות הברית נסיעה לבית הכנסת ושימוש בחשמל; היהדות הרפורמית רואה באיסורי השבת עניין לבחירה אישית ומדגישה מנוחה וקהילה. יהודים חילונים רבים מציינים רק את ארוחת ערב שבת.

בבית: ברכת הנרות, קידוש ליל שבת, המוציא על החלות, ברכת המזון אחרי הסעודה, ובמוצאי שבת הבדלה.

חז״ל לומדים את חובת הקידוש מן המילה זכור – את הזכירה יש לעשות בדיבור, על היין.^13,14

בבית הכנסת: קבלת שבת עם הפיוט לכה דודי, תפילת ערבית, ובשבת בבוקר שחרית עם קריאת התורה, תפילת מוסף ותפילת מנחה אחר הצהריים. בשבת הברכות האמצעיות של העמידה מוחלפות בברכה על קדושת היום.¹⁵

שני נרות (בחלק מהמשפחות כמספר בני המשפחה), גביע קידוש, שתי חלות מתחת לכיסוי, ונר הבדלה עם קופסת בשמים.

שתי החלות (לחם משנה) מזכירות את המן שירד ביום שישי במנה כפולה, כדי שהעם לא יצטרך ללקט בשבת.^16,17

לכיסוי שעל החלות ניתנים הסברים שונים: כדימוי לטל שכיסה את המן, או מתוך התחשבות בלחם, שלא “יראה” שהקידוש על היין קודם לו.

התלמוד לומד את חובת שלוש סעודות השבת מן המילה “היום” החוזרת שלוש פעמים בפרשת המן.^18,17

שבת היא כמו חג שמגיע כל שבוע. שישה ימים עובדים והולכים לבית הספר; ביום השביעי המשפחה נחה, יושבת יחד ליד השולחן, שרה ולא ממהרת לשום מקום.

ילדים עוזרים לעיתים קרובות לערוך את השולחן, לכסות את החלות, ובמוצאי שבת להחזיק את הנר הקלוע בהבדלה. בליל שישי ההורים מברכים אותם בהנחת ידיים על ראשם.